<h1>כתוב שם לראב"ד — ב"ק</h1>
<h2>דף כא.</h2>
במאור דף יח. ד"ה אנן יד: לרי"ף סי' עג. כתוב שם: אנן יד עניים אנן וכבר זכו בהו עניים. הרבה כתב הרב ז"ל בזה, ולא נראה לי דבריו, אלא דברי רבינו חננאל ז"ל, ועוד כתב בזה רבנו האי גאון ז"ל, ומה שהביא הרב אלפסי ז"ל סיוע לדבריו גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו [דף סט.] לא זה הדרך ולא זו העיר וכו'. אמר אברהם: זה הדרך וזו העיר והוא דרך האמת. והלא אין כותבין הרשאה על המלוה מפני שאינו דבר בעין, וכן כתב בעל ההלכות, והטעם לפי שאינו ברשותו, בפקדון הוא דאמרינן [שם] כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה אבל מלוה לא אעפ"י שמודה לו, וכ"ש זה שהוא תשלומין ולא בא לידו כלום משל זה ועל מה יחול ההקדש על דבר שאינו ראוי, ואילו גנבה וגזלה הרי הן ממש בעלים בעין ואפילו חל עליהם ההקדש אין מן הדין שיחול על זה ואפילו אמר לו צא תן לפי שלא התיחדו לו התשלומין ולא יודע על מה יחול אלא אם כן יאמר הרי עלי סלע להקדש מפני שחייב עצמו בכך אבל נדבה היאך תחול אלא על (ל)דבר ידוע. ועל כן באו לזה מטעם מעמד שלשתן, וזה אחד מן הדברים שאין להם טעם [גיטין דף יג.], ואם הועיל להדיוט כ"ש להקדש, ועניים כהקדש כדאמרינן בפיך זו צדקה [ר"ה דף ו.] וכתיב אשר דברת בפיך אתקש לנדר ולנדבה [נדרים דף ז.]. ומה שהקשו השואלים לרבנו האיי גאון ז"ל ממעשה דרבן גמליאל [מעשר שני פ"ה מ"ט] דרבי יהושע ורבי עקיבא למה הוצרכו לשכור את מקומו לא יפה שאלו לחייב את רבן גמליאל הוצרכו לשכור והלא מעשר עני ליחייב היה ליתנו בעל כרחו, אלא שעת הביעור היה והיה צריך לבער המעשרות מביתו דכתיב [דברים כו] ביערתי הקדש מן הבית ואם לא באו ברשות בעליהן לא יוכל לומר ביערתי ולא באו לרשות בעלים עד שיצא מרשותו או שישכור את מקומו ואין להם אחריות עליו. ומה שאמר גאון דבעון בל תאחר הוא דקאי אבל בית דין לא כייפינן ליה אלא אם כן היה במעמד שלשתן, תמה גדול הוא זה, שהרי הוקשה צדקה לנדר ולנדבה ואמרינן [ערכין דף כא.] בנדר ונדבה חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, וכן אמרו [ב"ב דף ח:] ממשכנין על הקופה, והקופה אינה אלא נדבה כל אחד ואחד כמה יתן בשבוע וכיון שנדר ממשכנין אותה. גם מה שכתב הרב חננאל [ב"ק דף לו:] דמענין שנוי הסלע קאמר לא מיחוור, חדא דהא לא הוה ההוא פלגא מיוחד דניחול עליה איסור שנוי, ועוד אם אמרו מעמד שלשתן לענין מהדר דלא מצי למהדר ביה מנא לן דכמי שבאה ליד גבאי דמיא, ודברים רחוקים הם מאד. ואין לנו אלא מה שכתב הרב רבי יצחק ז"ל. והוא האמת.
<h2>דף כב:</h2>
במאור דף לח: כתוב שם: ומסתברא דהלכתא כרבנן [דף קיב.], הלכך מתניתא קמייתא [דקתני] והמניח לפניהם וכו'. אמר אברהם: באמת וברור אין הלכה כרבנן בהא אלא כסומכוס, ואין מקבלין עליהן עדות לחוב אלא לנזקין בלבד [דף לט.] בשהוחזק שורו נגחן, ועם כל זה אין משלמין משלהן אלא מעליית אפוטרופין [דף לט:], וכיון דמשלם מעליית אפוטרופין משתלם הנזק נמצא העדאת בעל דין הוא. וכל מקום שתמצא נזקקין לנכסי יתומים לא שיקבלו עליהם עדים לא בפני אפטרופוס, אלא או במלוה בשטר או שצוה בכתב ידו ומקיימין אותה או שראוהו שלשה וצוה בפניהם, שאינן צריכין לעדות. וכן בנמצאת שאינה שלו [ערכין דף כב:], או כשהוציא הלה שטר שהיא של אבותיו או כשנתקבלה העדות בחיי אביהם, אי נמי כשהניחם אביהם ברשות אפטרופוס וצוה האפטרופוס לעשות כך וכך שאין צריך לקבלת העדות, שהרי הכל תחת ידו. ומה שאמר בקטנים דמו לשיהיו עדיו חולים [דף קיב:], אלו דברי רוח הן דבר חמוה דרבי ירמיה לא חשו לו לדבר זה וקם הדין כרבי אבין משום דקיימא ארעא בחזקה דאבוה [שם], ומגופה שמעת לה דהא עדיו מבקשין לילך למדינת הים אריכות הזמן יש בה, וטעמא דמבקשין לילך הא קיימי הכא לאריכות הזמן לא חיישינן למיתה.
